טומיפון בע"מ נ' דור - יואל בע"מ ואח'

פסק דין

התובעת שכרה מכולה לאחסנת סחורות מהנתבעת 1. בתוך המכולה פרצה אש ונגרם נזק לתחולתה. התובעת סבורה שהנתבעים חייבים לפצותה בגין נזק זה, ששיעורו שנוי במחלוקת.

בכתב התביעה ייחסה התובעת אחריות לנתבעת 1 ולאורגן שלה, הנתבע 2, לאור רשלנותם בשמירה על הסחורות שהופקדו בידם כ"שומר שכר". נטען כי הם לא נקטו בכל אמצעי הזהירות הנדרשים כדי למנוע את קרות הנזק ולא נהגו כמשכיר מכולות סביר במטרה למנוע את נזקי השריפה לסחורות המאוחסנות במכולות. במשפט לא התברר כלל מדוע פרצה השריפה. המכולה שהוצבה בחצר במושב לא חוברה לחשמל ולא חדרה אליה אש מבחוץ. כל הנזק נגרם בתוך המכולה. האדם האחרון שנכנס למכולה לפני התגלות הנזק היה שלוח של התובעת. בסיכומיה לא טענה התובעת שהנתבעים אחראים לעצם התרחשות השריפה ולא נעשה ניסיון לייחס להם חבות ישירה בנזיקין. כל שנטען בסיכומי התובעת היה, שהיא חויבה ע"י הנתבעת 1 לשלם לה 300 ₪ בחודש בעבור ביטוח תכולת המכולה. על כך בלבד נשענת טענת התובעת לענין החבות כמפורט החל מסעיף 13 לסיכומיה:

(א) הנתבעת 1 לא הציגה ראיה כלשהי ממנה ניתן ללמוד שהיא מסייגת את חבותה כשומרת שכר של הסחורה שהופקדה בידיה הנאמנות.

(ב) מעצם העובדה שהנתבעת 1 טרחה לבטח עצמה בפוליסת ביטוח נגד סיכוני אש ניתן ללמוד שהיא ראתה עצמה כאחראית לשמירת הסחורות שאוחסנו אצלה. אלמלא כן, היתה מציינת במפורש על החשבוניות שהיא מפיקה שאין היא נושאת בכל אחריות לסחורות אלה.

הטענה הראשונה מניחה שהנתבעת 1 היא שומרת שכר של תחולת המכולה. לא נעשה כל ניסיון להניח תשתית עובדתית לטענה (שהועלתה כ"כותרת" ללא המשך), או לפרט את הטיעון המשפטי. בית-המשפט יזהר מלעשות עבור הצדדים מלאכה שהם עצמם זנחו ולא ינחש מה היו עשויות להיות טענותיהם. עם זאת, ראוי להבהיר שבטענה אין ממש:

העסקה בין הצדדים לא תועדה בכתב. אין בה כל רכיב של שמירה, והיא עסקת שכירות פשוטה. לתובעת היתה זכות להכנס למכולה ולהשתמש בה. מטעמי בטחון נשארו מפתחות אצל הנתבעת 1 (כדי שתוכל להכנס למכולה כשמתעורר צורך – למשל, כשיש חשש לחדירת מים). כשהגיע אדם מטעם התובעת למקום, פתחו עבורו את המכולה והוא נכנס לתוכה ללא הגבלה, פיקוח או השגחה, הכניס מה שהכניס ונטל מה שנטל ללא ביקורת. בנסיבות כאלה, אכן שלטה התובעת בתכולת המכולה. בהתאם, נכתב בסעיף 9 לכתב התביעה "התובעת קיבלה חזקה במכולה... ומכולה זו שימשה לאחסון סחורות של התובעת." בסעיף 1(א) לחוק השומרים, התשכ"ז – 1967, נקבע: "שמירת נכס היא החזקתו כדין שלא מכח בעלות.". משמע, המחזיקה כדין שלא מכח בעלות היתה דווקא התובעת והנתבעת 1 לא היתה שומרת של המכולה.

הטענה השניה מתעלמת לחלוטין ממושכלות ראשונים של דיני ביטוח. כאשר המשכיר מבטח את עצמו נגד סיכוני אש, הוא מגן על עצמו מפני נזקים שיגרמו לו באשמת אחרים, או מפני תביעות של אחרים שנפגעו מאש באשמתו. הדבר לא "מלמד" על כוונה לפצות אחרים בגין נזקים שיגרמו להם שלא באשמתו. "נטילת אחריות" כזאת, עשויה להיות חלק מהסכמה חוזית אך התובעת אפילו לא טענה שכך הוסכם בין הצדדים. אילו התכוונו הצדדים שהביטוח יגן גם על האינטרסים של התובעת לא היה דבר פשוט מזה: כל שנדרש היה הוספת שמה כאחד מהמבוטחים בפוליסה. כך עושים פעמים רבות בעסקאות שכירות שבהן נערך ביטוח להגנת השוכר והמשכיר כאחד. התובעת אפילו לא ניסתה לטעון שהצדדים הסכימו שיערך ביטוח כזה, ואף לא שביטוח כזה נערך בפועל.

הטענות נגד הנתבע 2 נגזרות ממעמדו בנתבעת 1. בהעדר חבות שלה, אין גם כל בסיס לטענות נגדו.

בסעיף 16 לסיכומי התובעת נאמר: "עצם קיומה של פוליסת ביטוח לנזקי אש שהוציאה הנתבעת 3 עבור הנתבעת 1... היא הנותנת שהנתבעת 3 אחראית לשיפוי התובעת בגין נזק השריפה שנגרם". גבולות חבותה של מבטחת נגזרים מתוכן הסכם הביטוח. מקום שבו תוכן ההסכם לא הוכח ע"י התובע, אין כל חובה על מבטחת "לסתור את טענותיו". פוליסת הביטוח לא הוגשה כראיה. כל שהוכח לגביה הוא, שהנתבעת 3 ביטחה את הנתבעת 1. מה תוכן ההסכם, לא ברור. על בסיס כזה לא יכול צד שלישי לתבוע תגמולי ביטוח.

המסקנה: הנתבעות לא חבות בשל נזקי התובעת.

הצדדים חלוקים גם בהערכת הנזק. מעבר לנחוץ, אתייחס למחלוקת זו בקיצור:

השמאי יעקב וינר סבר שבמכולה נכנסו כ– 360 קרטונים ובהם פריטים שונים – דמויות (כמו פו הדב) הניתנות לחיבור למכשירי טלפון ניידים. את כמויות הסחורה העריך עפ"י רשומות היבוא של התובעת וכרטיס תנועות מלאי. לדעתו נשרפו כליל 50-70 קרטונים ועוד 100 – 150 קרטונים נפגעו, אך הסחורה שבהם אינה ניתנת לניצול. מר משה ברקן סבר, שבמכולה אין מקום ליותר מ-300 קרטונים, אך בפועל היתה בה בעת השריפה סחורה מעטה, שערכה כמעט אפסי. לדעתו, הפריטים שלא נשרפו, כלל לא ניזוקו: בכל קרטון היו שלוש אריזות שבכל אחד שתי שקיות ניילון. הפריטים (שהם מפלסטיק) בודדו מהשריפה באריזות ניילון. אם הקרטונים עצמם לא נשרפו ולא היו התכה ועיוות של הפריטים – לא נגרם לסחורה כל נזק. הוא עצמו לא הרגיש שבפריטים דבק ריח רע, אם היה ריח ניתן היה להתגבר עליו בעלות של 10,000₪.

כמות הסחורה שהושחתה

המכולה צולמה לאחר השריפה. בתמונות נראים מעט שיירים שרופים. אפשר רק לנחש מה היה שם קודם ואין לדעת אם השטח הריק במכולה פשוט היה ריק, או שתכולתו נשרפה. מר וינר סבר שבערך 50-70 קרטונים הושמדו ועוד 100–150 קרטונים נפגעו ותכולתם נפגמה ואיבדה את ערכה. את הקרטונים ששרדו ניתן היה למנות במדוייק (לא ברור מדוע זה לא נעשה). את הפריטים ניתן וצריך היה להציג בבית-המשפט. ללא קושי ניתן היה להביא מדגם של קרטונים לבית-המשפט ולפתוח אותם לעיניו. הקרטונים זמינים והפריטים שכנטען הושחתו הם ראיה חפצית היכולה לדבר בעד עצמה ללא צורך ב"תיווך". למעשה, הפריטים עצמם הם הראיה הטובה ביותר לנזק. אם עוותו הפריטים בחום לא נדרשת מומחיות כדי לראות זאת. נטל הוכחת הנזק הוא על התובעת. אי הבאת ראיה זמינה ומכרעת, פועל לרעתה. מכאן שלא הוכח כמה פריטים נשרפו והטענה שהפריטים שלא נשרפו, הושחתו - נדחית.

ערך הפריטים שהושחתו

לשיטת התובעת הושמדו 50-70 קרטונים ועוד 100-150 שרדו ותכולתם הושחתה. משנקבע שתחולת הקרטונים ששרדו לא הושחתה, ניתן ללמוד על ערכה מכך שהתובעת לא טרחה ליטול אותה והיא נותרה אצל הנתבעת 1 כאבן שאין לה הופכין. כך לא נוהגים בטובין בעלי ערך. ממילא, ערך הסחורה שהושמד בקרטונים (המעטים יותר) שנשרפו, נמוך עוד יותר. הנתונים לא מאפשרים חישוב מדוייק של הנזק, אך ברור שהוא קטן מאוד.

סוף דבר, התביעה נדחית. התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בסך 30,000₪.

ניתן היום, ט"ז אב תשע"ג, 23 יולי 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: